מילות ההמנון
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח, קָדִימָה,
עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,
עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ,
הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ,
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
תולדותיו של השיר עד היותו להמנון
בשלהי המאה ה-19 סיגלה לעצמה כל מושבה בארץ ישראל את השיר שלה: "משאת נפשי" מאת מרדכי צבי מאנה בחדרה, "חושו אחים, חושו" מאת ר' יחיאל מיכל פינס והבילויים בגדרה, "האח, ראשון לציון" מאת אריה ליפא שליט בראשון לציון. מושבות שטרם סיגלו לעצמן שיר עברי משלהן השתמשו בינתיים ב"משמר הירדן". לדעת רבים ביישוב היהודי המתחדש עתיד היה דווקא שיר זה, שחובר אף הוא על ידי אימבר, להיהפך להמנון באחד הימים.
בשנת 1886 קיבל שמואל כהן, פעיל מעולי רומניה, מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" מאת אימבר שנוספה לו הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שנדפסה בירושלים קצת לפני כן ונתפס לשיר "תקוותנו", מפני שמצא בבית התשיעי שתי שורות שדיברו אל ליבו: "רק עם אחרון היהודי גם אחרית תקוותנו". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין לשיר נעימה של זמר שהכיר מילדותו בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi" או "אויס צ'יא"), אודות המולדבים המאיצים בשווריהם בעת נסיעה בעגלה.
את ניסיון ההלחנה הראשון, אגב, יזם ישראל בלקינד מראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. אגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר. אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.
רחובות שחסרה שיר משלה אימצה את "תקוותנו" אל חיקה, אך במושבות האחרות לא נתנו את הדעת על המילים ולא על המנגינה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בציון. היה זה דוד שוב מראש פינה, בעל הקול הערב, שהביא אותו ראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך "תקוותנו" יצא לאור מחדש בחו"ל בשנת 1895 בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". אותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית, ונכלל באסופה "שירי עם ציון", שליקט ממשה מאירוביץ'. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך נקרא בכנסים ציוניים.
בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די וולט" פרס בן 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, עבור מי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הציע אימבר את "התקווה" להרצל, אך נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרה "התקווה" בשירה אדירה, בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" שקיבל משמעות מיוחדת לאור ההתפתחויות בימים ההם. כך כבשה "התקווה" את מקומה כהמנון הלאומי. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את ההמנון בעמידה. בקונגרס השמונה-עשר שהתקיים בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של הציונות.
בפתיחת הטקס של הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה" ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית את ההימנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל עוד בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק כבדרך אגב - בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת - בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב-10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת (בחוק הדגל והסמל, ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל וההמנון) ברוב של 38 נגד 8, באופן רשמי את "התקווה" כהמנון הלאומי והחליטה שכל שינוי במילות ההמנון יתקבל אך ורק בחקיקה.
מתוך ויקיפדיה, ערך: התקווה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה